החלטה בתיק מ"ת 63187-12-12

            המשיב עומד לדין בגין ביצוע עבירות של אלימות במשפחה: שלוש עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין) וכן עבירות של תקיפת סתם - בן זוג - לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין ותקיפת הגורמת חבלה של ממש - בן זוג - לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין.

כתב האישום שהוגש נגד המשיב מחזיק ארבעה אישומים. האישומים 4-2 עניינם מעשי אלימות ואיום שביצע לכאורה המשיב כלפי גרושתו גב' א.א (להלן - המתלוננת) בחודשים יוני-ספטמבר 2012. האישום הראשון עניינו עבירת איומים שביצע לכאורה המשיב כלפי המתלוננת ביום 17.12.2012.

עם הגשת כתב האישום בקשה המבקשת לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בבקשת המעצר נטען כי קיימות ראיות טובות לכאורה להוכחת אשמת המשיב בכל האישומים. עוד נטען בבקשת המדינה כי בעניינו של המשיב מתקיימת עילת מעצר של מסוכנות סטטוטורית, וכי אין בנמצא חלופה כלשהי למעצרו, בשים לב, בין היתר, לעברו הפלילי ולכך שבעת שביצע את המיוחס לו בכתב האישום עמד נגדו מאסר על-תנאי בר הפעלה מתיק קודם.

בדיון ביום 3.1.2013 נאות ב"כ המשיב, בסופו של דבר, להסכים לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמת המשיב באישומים 4-2, והדיון בנושא הראיות התמקד באישום הראשון. בתום הדיון הוריתי לשירות המבחן לערוך תסקיר מעצרים אודות המשיב, והדיון נדחה ליום 23.1.2013.

נטלתי לידיי את תיק החקירה, והחלטה זו עניינה הראיות לכאורה לביסוס האישום הראשון נגד המשיב.

האישום הראשון

לפי עובדות האישום הראשון, ביום 17.12.2012 בשעה 21:14 או בסמוך לכך, שוחחה המתלוננת עם המשיב אודות הסדרי הראיה של בתם הקטינה (להלן - הילדה). המשיב הודיע למתלוננת כי מעתה הוא לוקח את הילדה שלא לפי הסדרי הראיה, וכשהמתלוננת התנגדה איים עליה באומרו כי בפעם הבאה שייקחה את הילדה היא תקבל תעודת פטירה שלה, ואם המתלוננת תקבל תעודת פטירה של המתלוננת, והוא (המשיב) יתאבד מאחר שהוא בשלוותה ולא אחראי למעשיו.

טענות המבקשת

הראיות המקימות לשיטת המבקשת את האמור באישום הראשון הן הודעתה של המתלוננת למוקד 100 של המשטרה אודות השמעת דבר האיום, הודעתה במשטרה והודעת עובדת סוציאלית שהמתלוננת ספרה גם לה את דבר האיום.

טענות המשיב

ב"כ המשיב סבור כי קיימת חולשה של ממש בראיות לכאורה העומדות ביסוד האישום הראשון. נטען כי מדו"ח פעולה שרשמו סיירי משטרה במענה לפניית המתלוננת ביום האירוע עולה כי המתלוננת ספרה שהמשיב לקח את הילדה ואת הרכב ואיים עליה, אך בהגיע הסיירים לבית המשיב התברר שהילדה והרכב אינם במקום. למחרת היום הגיע המשיב לתחנת המשטרה להגיש תלונה נגד המתלוננת, שלשיטתו מאיימת עליו ומטרידה אותו, בעקבות זאת זומנה המתלוננת לחקירה באזהרה, ורק בחקירה זו - עשרה ימים מאוחר יותר - ספרה המתלוננת את סיפור המעשה הנטען באישום הראשון.

ב"כ המשיב טען עוד כי ביום האירוע הגיע המשיב לעובדת הסוציאלית המטפלת במשפחה ואמר לה שהוא מתקשה לקחת את הילדה פעם בשבוע, וזאת בשל מצבו הנפשי והיותו בעיצומו של הליך גמילה. העובדת הסוציאלית התקשרה למתלוננת וספרה לה על בקשת המשיב, וזה הרקע העומד ביסוד תלונת הכזב שהגישה נגדו.

דיון

ראיות לכאורה הן ראיות שמקימות פוטנציאל סביר להרשעת נאשם בעובדות כתב האישום שהוגש נגדו. התביעה אינה נדרשת להציג ראיות שמסירות כל ספק סביר באשמת הנאשם, אלא ראיות, שלאחר שיעברו את כור ההיתוך של המשפט הפלילי ניתן יהיה באופן פוטנציאלי להרשיע באמצעותן את הנאשם במיוחס לו.

דרך כלל, אין בית המשפט הדן בבקשת מעצר בוחן את מהימנות הגרסאות המונחות לפניו. זאת משום שבית המשפט של הליך המעצר אינו יכול להעריך את מהימנות העדים שלא העידו לפניו. מלאכה זו מתבצעת על ידי השופט השומע את התיק העיקרי.

אך לכלל האמור יש יוצאים מן הכלל. כאשר מהימנותו הלכאורית של מי שמסר הודעה במשטרה נפגמת באופן ניכר כבר בשלב הלכאורי, בין משום שהיא עומדת בסתירה לראיה אובייקטיבית ובין משיקולים אחרים, חייב בית המשפט של הליך המעצר לתת לכך משקל ראוי בהחלטתו בסוגיית קיומן של ראיות לכאורה.

לאחר עיון בחומר החקירה מושא האישום הראשון נגד המשיב מסקנתי היא כי אף שניתן להצביע על קשיים מסוימים בגרסת המתלוננת, לא עסקינן בקשיים מן הסוג ששומט את הקרקע תחת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה ואף לא מן הסוג שמערער את התשתית הראייתית עד כדי קביעה כי קיימת חולשה ממשית בראיות התביעה.

התלונה המבססת את האישום הראשון אינה תלונה כבושה. המתלוננת התקשרה למשטרה ביום האירוע בשעה 21:14 ודיווחה כי הגרוש שלה (המשיב) מאיים עליה בשליחת תעודת פטירה של הילדה שלה וכן מאיים לרצוח אותה. דברים אלה, וביתר הרחבה, אמרה המתלוננת גם בהודעתה מיום 26.12.2012.

גרסת המתלוננת נתמכת בהודעתו של אביה, י.א, מיום 30.12.2012, לפיה אמרה לו המתלוננת לפני שבועיים שלושה שכאשר בקשה ממנו שייקח את הילדה, אמר לה הוא שיתן לה מכתב פטירה על הילדה ואחר כך להוריה ויתאבד, ובמידה פחותה גם בהודעתה של אמה, מרים יוסף (שורות 15-14).